הסביבה החדשה

כמעט שבועיים כאן, ודברים לאט לאט מתקדמים. הרבה מהסידורים כבר מאחורי ועדיין לא מעט לפני, אבל הלימודים מתחילים רק בעוד שבועיים כך שיש זמן. החבילות הגיעו מהארץ כך שרוב הדברים שלי כבר כאן (שתי חבילות של ספרים ודיסקים יגיעו בהמשך דרך הים) וזה מתחיל להרגיש בבית. אני עדיין מחכה למיטה זוגית (כמעט כל החדרים כאן הם מיטת יחיד) כדי לסדר את החדר סידור פחות או יותר סופי. היום אני מתכנן לנסוע לדאונטאון כדי לקנות מצעים, כשמסתבר שזו משימה לא קלה – שיטת המצעים כאן היא שונה, וצריך ללמוד את ההבדלים בין מבחר של פריטים שונים ומשונים - flat sheet, fitted sheet, comforter, quilt, duvet, sham, bed skirt, coverlet – רק בשביל לגלות שבסופו של דבר אי אפשר להשיג כאן שמיכת פוך ראויה לשמה.

לקח לי קצת זמן להשתחרר מהבלבול ולהבין שכשאומרים לנסוע לדאונטאון בעצם מתכוונים צפונה. הדאונטאון הוא למעשה מרכז העיר, אבל הוא דרומי ביחס לרוב השכונות ה"טובות" – הלבנות/עשירות/אופנתיות – שנמצאות בצפון. השכונה שלי, הייד פארק, היא מובלעת אלטיסטית בתוך אזור שחור. באופן כללי הלבנים בשיקאגו הם מיעוט והשחורים וההיספאנים הן קבוצות בערך שוות בגודלן. שיקאגו מאופיינת בהפרדה גזעית ואתנית ברורה בין אזורים שונים ובין מעמדות שונים. בשכונה שלי למשל ניתן לראות שהרוב הגדול של התושבים לבן, אולם נותני השירותים באזור – עובדי התחזוקה במעונות, מוכרים בחנויות ומלצרים – הם בעיקר שחורים. להייד פארק יש גבולות ברורים – אם עברת את רחוב 60 בדרום (אני ב-59), או את cottege
grove במערב, הנוף האנושי משתנה בבת אחת. עשיתי סיור בגטו (מותר רק ביום אם אתה לא רוצה שישדדו אותך) בדרך לביטוח לאומי להגיש בקשה ל-social security number. חוץ מהצבע שמתכהה, האנשים נראים פחות שמחים, פחות בריאים, הרבה עוני ועליבות. אצל מעט אנשים קלטתי תחושה של כבוד עצמי, ואצל הרבה תחושה של חוסר תכלית ושעמום.

לשמחתי, אני נמצא בצד הנכון של החיים. הייד פארק היא שכונה מקסימה ומטופחת. הארכיטקטורה מרשימה, האנשים מחייכים והמרחבים מוריקים. האוניברסיטה היא לא מתחם מגודר כמו בארץ, אלא הבניינים שלה שלובים בשכונה בין בנייני מגורים, חנויות וכנסיות. שיקגו התפתחה מאוחר ביחס למרכזים של החוף המזרחי, וכך גם האוניברסיטה נוסדה רק בסוף המאה התשע עשרה, כ-250 שנה אחרי הארווארד. מלכתכילה היא נבנתה בסגנון נאו-גותי שנראה כבר אז עתיק במופגן. היום, אחרי 100 שנה, כבר אפשר לראות על הקירות את הקיסוס (IVY) שנתן לאוניברסיטאות האייוי-ליג את שמן. לייסוד המאוחר של האוניברסיטה היתה תוצאה נוספת – שאיפה לייחודיות, חדשנות ולבידול, ודגש על אינטלקטואליות (בניגוד ללימודים מעשיים כמו הנדסה). מאפיין זה נשאר עד היום, והמחלקה לסוציולוגיה מעודדת את חבריה להעז ולהיכנס להרפתקאות אינטלקטואליות אשר במקומות אחרים היו זוכות להסתייגות (לא במקרה דווקא כאן התלהבו ממני).

באופן כללי אני מאוד נרגש מהלימודים המתקרבים, ואני מאפשר לעצמי רפיון מסוים שאמור לאפשר לי להידרך מחדש בשנה הדחוסה שמחכה לי. הקורסים נראים מרתקים וקשה לבחור רק שלושה ברבעון. היועץ שהצמידו לי לשנה הראשונה הוא העורך הראשי של אחד משני כתבי העת האקדמיים החשובים בארה"ב (פרסום באחד מהם מהווה סגולה לשגשוג ואריכות ימים בין כותלי מגדל השן) וכנראה אחד האנשים החזקים בעולם הסוציולוגיה. חוץ מזה מספרים שהוא אדם מבריק, רחב אופקים ומנחה טוב – מה עוד אפשר לבקש?
טוב, כמובן ששוב בקושי הספקתי לכתוב מה שרציתי, וקריאה נוספת נתנה לי את ההרגשה שהפתיחה קצת טרחנית, אבל אני אשחרר את זה לפני שאני הולך לישון ואתבל בכמה תמונות מהשכונה.
לילה טוב.